תערוכות מתחלפות

''צילמתי את האובדן, החוסר, הזמן שנעצר''

פתיחת תערוכת צילומים ''על בלי-מה'' של האמנית שרה מוכתר באוצרותה של הצלמת ורדי כהנא. שנתיים וחצי אחרי שאיבדה בתאונת דרכים את בעלה ושניים מילדיה שרה מוכתר כותבת את יומן השכול באמצעות עדשת המצלמה. דרך האמנות מנסה שרה להביע את הכאב העצום ולהמשיך את החיים החדשים, החסרים.

 

עליים שרק התחילו להתבלות. ציצית שכבר לא תילבש. חדר המתנה לטיפול משפחתי בהרכב חסר. תערוכת הצילומים של שרה מוכתר היא יומן שכול אישי שכתבה באמצעות המצלמה, לאחר שאיבדה בתאונת דרכים את בעלה ושניים מחמשת ילדיה. ''מדי פעם אני פותחת את הארונות, עוצרת ונוגעת ומריחה, וזה שובר אותי'', היא מספרת. ''דרך האמנות אני מנסה להביע את הכאב העצום ואת הגעגוע הבלתי נסבל. לצעוק את זה החוצה''

עיתון מקור ראשון

סופה להתקיים – רגישויות משותפות

אוצרת ד”ר סמדר שפי

משתתפים: מיכה אולמן, ורדי בוברוב,דוד בן הרא”ש ,פסי גירש, אבנר שר

אוקטובר 11, 2019 עד אפריל 4, 2020


חמשת המיצבים בתערוכה ‘סופה להתקיים – רגישויות משותפות‘ הם זירות  חציבה אחר גלעין פנימי, חיפוש נקודת המגוז של המציאות. כותרת הביאנלה השנה, ‘לשם שמים’, לקוחה מהמשנה: “כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים” (אבות ה, יז). העבודות נוגעות בשסוע, בנתון במחלוקת, כמצב שהוא אולי בלתי פתיר, אך ההימצאות בו יכולה להיות מעשירה. קוּרים של משמעות מקשרים בין העבודות: בכולן יש עיסוק באזורים לימינליים, בגמישות ובקיבעון, כמו גם בתהייה על המקום שבו הדרכים נפרדות לכדי מחלוקת ומתקרבות לכדי פיוס.

Photo: Daniel Rachamim

 

עבודתו של מיכה אולמן, ‘שולחן חול’, ממשיכה את שולחנות החול שהעסיקו אותו מראשית דרכו האמנותית בשנות השבעים. בתיבת ברזל מכוסה זכוכית סידר אולמן חול סביב פתח שצורתו כקווי מתאר של בית סכמטי: גג מחודד ודפנות ישרות. במידה מסוימת הדימוי אבסורדי: שולחן שמכיל בית שתוכנו מאיים להינגר מתוכו, ואף על פי כן, באופן כמעט הרואי, הוא נותר יציב וקווי המתאר נותרים שלמים. על הרצפה התאורה מתווה צל כפול – בית מחולק.כפול ההשולחן, כדימוי, מכיל הקשרי פעילות יומיומית של אכילה ושיחה; בהקשר היהודי יש לו משמעות מטאפיזית כתחליף למזבח; ובהקשר הצבאי הוא מזכיר את שולחנות החול הצבאיים שבהם נקבעים מהלכים אסטרטגיים קרי מסעות הרג. פקעת המשמעויות המורכבת הזאת מעיבה על הקריאה האופטימית, החד ממדית, של השולחן כמקום של יישוב מחלוקות בדרכי שלום.

Micha Ullman, Sand Table , 2019
Courtesy of the Jerusalem Biennale, Photo Daniel Rachamim

גומיות משרד הן חומר הגלם ל’הנפילה’ – המיצב של ורדי בוברוב. החפץ הטריוויאלי מתקשר לפרוצדורות, אדמיניסטרציה וביורוקרטיה, ודבקה בו מידה של קטנוניות וצייקנות. בוברוב מתבוננת באלסטיות של הגומיות כבתכונה אנושית. היא בוחנת את המקום בו הגמישות פוקעת והגומי הכנוע הופך למצליף. בספרו של אלבר קאמי, ‘הנפילה’ (1956) נוכח המתח התמידי בין הרצון לחיות לאור אידאליים מוסריים, לבין הצורך להתפשר. צבע הגומיות המזכיר עור אנושי מחזק את הזיקה האסוסיאטיבית, והופך אותן למסמנות פשרה, אולי תבוסה מוסרית, תחת מעטה הביורוקרטיה והסדר הטוב.

Vardi Bobrow , Fall. 2019
Courtesy of the Jerusalem Biennale, Photo Daniel Rachamim

 

חיכוך של זמן ומרחב, אובייקטים וזיכרון מקבל צורה מוחשית במיצב של פסי גירש, ‘חלון וצל ספרים’. גירש יצרה מיצב תלת ממדי, המורכב ממאות כרכי האנציקלופדיה העברית, לצד צילומים. הצילומים , כולם מצולמים באותו חלל, ובהם ספרים ופריטי ריהוט מעוצבים כמיזנסצנות, כבימת תיאטרון, רגעים קפואים של יופי וכאב מופקעים ממהלך הזמן. באנציקלופדיה מהדהד כישלונה של אופטימיות כפולה: זו של עידן ההארה, של האמונה שניתן להקיף את הידע ושיסודותיו בלתי משתנים; וזו של ימי ראשית המדינה, בהם הוצאה האנציקלופדיה העברית הראשונה כמימוש הצרוף של אוצר התרבות הכללי והיהודי. הכרכים המושלכים כעת ללא חפץ, הופכים בידי גירש לחומר המסמן מפגש בין זיכרונות אישים, כמיהה לזמן ספציפי ועבר נוסטלגי, מודרניזם מרוסק. צילומי האנציקלופדיה ליד הכרכים עצמם יוצרים מפגש פיזי עם תרבות כתב וספר, קשב ודממה שכמעט נכחדו.

דוד בן הרא”ש מגדיר חלל, ממסגר אותו במתכת ויוצר בתוכו שיח מרהיב בין חומר וצורה. הוא מתדיין עם האמנות כמהות, כווקטור בעל כיוון פנימי שפעולת האמן מתנהלת מולו ואיתו, כשגם אקראיות ממלאת תפקיד. בן הרא”ש משתמש במלח – חומר מחטא ומרפא, משמר וגם ממית – עץ ושעווה, לצד חומרים מלאכותיים כמו סיליקון וניילון, ויוצר דיאלוגים דיאלקטיים ביניהם, כשאופני עיבוד כמו חום יוצרים בהם שינויים בלתי צפויים. בתוך המרחב שסומן, מוכלת ואפילו נחגגת מידה של אי-ודאות, מחלוקת שניתן לשהות בה. שם העבודה Negative Capability הוא מונח שטבע המשורר הרומנטי ג’ון קיטס, ליכולת להיות באי-ודאות וספק, ולהעדפת היופי על פני הידיעה.

 

David Benarroch,Negative Capability ,2019 Courtesy of the Jerusalem Biennale, Photo Daniel Rachamim

 

אבנים ועליהן טקסט (טכניקה מעורבת) יוצרות דימוי  בו מולחמות יחד תרבות ואלימות. ב’כראשנים’ אבנר שר מתייחס לרגע הדרמטי של ניפוץ לוחות הברית כאשר משה יורד מההר ומגלה שהעם עובד את עגל הזהב. דומה שההכרעה בין הרוחני והחומרי נעשתה והעם פנה לגשמי, לנמוך ולמידי. שר משכפל שוב ושוב את הפסוקים המספרים כיצד אלוהים מבשר למשה שהעם לא חיכה לו, וחזר לעבודת האלילים. האבנים מסמנות אלימות, בימינו בעיקר פוליטית, מאזכרות סקילה, וגם את המנהג היהודי של הנחת אבן על קבר.


Avner Sher Like the First, 2019

במקום הנוגה שבין זיכרון לבנייה מחודשת של עבר; בין היכולת לראות באי-הסכמה ראשית הדיון ולהכיר ביופיו של המעורפל – שם נמצאות רגישויות משותפות, ואלו סופן להתקיים.